השנה היא יושבת בשורה הראשונה, וילון התחרה לפניה וזה דווקא טוב, עוזר לה להתרכז.
"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו, כי מחכים אנחנו לך.
מתי תמלוך בציון, בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון".
מפתיע
הדמעות צצות להן והראיה מטשטשת. הכמיהה לגאולה גרמה לה לדמוע.
יד הונחה על כתפיה:
- זיסלע, איפה אנחנו? מנין כל הבחורים האלה? איזה תפילה שמחה יש כאן. קים אההר , תראי, תראי!
הן סבבו אותה , הקיפו אותו מלפנים, מהצד וגם מאחור. עטויות מטפחות לבנות של פעם. פשוטות, צחורות. הן לבשו שמלות לבנות ומילאו את כל עזרת הנשים מתערבבות עם חברותיה, הן ספקו כפיים בהתרגשות ומלמלו באידיש, הונגרית, גרמנית, ובשפת הקודש-עברית.
הן היו סבות סבתותיה , דורות דורות אחורנית. לבושות בפשטות בבגדי לבן ומביטות בעיניים בורקות ודומעות בקהל המתפללים .
ואז היא הבינה.
עבורן, מציאות חייה היא הגשמת ה חלום.
הגשמת התפילות שנלחשו במשך דורות.
והיא-כאן, בזכותן!
זו ממש הגאולה.
מי חלם?
מי פילל?
באירופה, בפלשתינה, ביהדות של דממה שנלחשה בחדרי חדרים. מי האמין שיקום דור שיפריח יגשים יבנה ויחלום בישראל?
והנה החלום התגשם.
והיא צברית, בת הארץ מגדלת את משפחתה בחופשיות ובשמחה כאן בארץ חמדת אבות.
עמדה והודתה לריבונו של עולם:
אני הקטנה
זכיתי
נולדתי כאן
נולדתי לחלום, לגאולה.
"את שיבת ציון היינו כחולמים".
לעילוי נשמת סבינו וסבתותינו זיכרונם לברכה:
יהוסף יוחנן וציבו, אליעזר ואלזה, זאב והילדא, אהרן ושושנה