יום הזיכרון 2025

דשים מלמעלה: כשהעבר קופץ לביקור בהווה / נבט
במאי לפני שנתיים, בתי מאור התחתנה. אצלנו, הפולנים, אין טקס חינה (אנחנו שומרים את הדרמה לאירוע
העיקרי) אבל יום החתונה התחיל במסיבה נעימה של כל הנשים במעגל הראשון. הכלה, חברות קרובות,
כלותיי, האמא של החתן והאחיות שלו. כולן התכנסו אצלנו בבית, מתאפרות, מסתרקות, מתגנדרות ובעיקר
שמחות לקראת הערב הגדול. מוסיקה, ריקודים, אוכל טוב, וכמובן - פינוקים לכלה באווירה אוהבת ומברכת.
בערך בשעה אחת בצהריים, באמצע הבלגן המאורגן היטב הזה שנקרא "הכנות לחתונה", נשמע צלצול
בדלת. אחת הבנות קראה לי: "נבט, יש שליח בדלת!" תהיתי לעצמי, מי מהחברים שכח להביא מתנה מבעוד
מועד ושלח אותה עוד לפני החתונה. לקחתי את החבילה ונדהמתי לראות שהיא מהספרייה לעיוור בנתניה.
רגע, מה? מה הקשר? דווקא עכשיו?
פתחתי ומצאתי דיסק עם מכתב קצר: "בוקר טוב. קוראים לי דוד גולדברג, עובד בספריה לעוורים. שולח לך
את הכתבה על כתריאל ז"ל". והיה גם מספר טלפון.
אמרתי לעצמי - רגע, אני באמצע התארגנות לחתונה של בתי, אבל את השיחה הזו אני חייבת לעשות עכשיו!
מי האיש? איזו כתבה? איך הגיע אלי? ברור שהתקשרתי מיד. הוא סיפר שהיה חבר של כתריאל בתיכון,
וביקר אצלינו בצפריה. היום הוא מנהל את הספרייה הארצית לעיוורים ודואג להקלטת חומרים. הוא נתקל
בכתבה שעשו עלי בעיתון "ישראל היום" במלאת 40 שנה למלחמת לבנון, והחליט להקליט אותה ולשלוח לי
עותק.

אבל רגע, הכתבה התפרסמה לפני חודש וחצי! מכל הימים בשנה, הוא בחר דווקא את יום החתונה של מאור
לשלוח את זה? באמצע ההכנות? בשעה אחת בצהרים ביום רגיל אין סיכוי לתפוס אותי בבית. תזמון מקרי?
אני לא חושבת. הרגשתי שכתריאל פשוט מצא דרך מקורית להגיד "מזל טוב" לאחיינית שלו ביום חתונתה.

באמצע החתונה, בזמן ההתרגשות והריקודים, עצרנו להפסקה קטנה לבקשת מאור. סיפרתי לכולם
בהתרגשות על הדש המיוחד מכתריאל. אחרי 41 שנה, הדוד שלה עדיין דואג להגיע לאירועים משפחתיים
חשובים - אמנם בדרכים לא שגרתיות, אבל הוא מוצא דרך.

החיים המשיכו.
והנה השנה, לפני חודשיים, מתקשר אליי בן דודי חיים שוורץ מצפריה. שמעתי מיד את ההתרגשות בקולו.
"את לא תאמיני," הוא אמר, "הלכתי לקנות משאבת מים ופגשתי מישהו שהכיר את כתריאל והוא רוצה לדבר
איתך!" הוא העביר את הטלפון לבחור בשם צחי אביעזר.

צחי סיפר שאחיו עוזי היה חבר של כתריאל ביסודי ובתיכון. הוא עצמו היה צעיר מהם בשבע שנים, אבל זכר
היטב איך בכל פעם שכתריאל היה מגיע אליהם הביתה, הוא היה משחק איתו בסבלנות אינסופית. "הוא
אהב לשחק איתי, תמיד היה לו זמן אלי,היה עושה לי סלטות באוויר וכולנו פשוט אהבנו אותו." סיפר צחי.
שוחחנו ארוכות, הוא העלה נוסטלגיה וסיפורים, וכעבור זמן קצר הטלפון צלצל שוב. הפעם זו הייתה בתי
מאור: "אמא, ירדו לי המים. אני בדרך לחדר לידה!"

נכנסתי לאוטו בדרך לבית החולים שיבא, וראשי הסתחרר. רגע, באמת? שוב? שוב קיבלתי דרישת שלום
מכתריאל בדיוק ברגע הנכון. ועל מה הד"ש הפעם? - על כך שכתריאל כל כך אהב לשחק עם ילדים קטנים...
בדיוק כשהאחיינית שלו עומדת ללדת את בתה הבכורה.
אי אפשר לתכנן דברים כאלה, אפילו לא בסרט הוליוודי.

כתריאל איננו כבר 43 שנים. אני לא מיסטיקנית גדולה ואין לי קשר לתורת הקבלה. אין לי מושג מי באמת
שולח לי את המסרים האלו - כתריאל עצמו? המזל? אלוהים עם חוש הומור מפותח? אבל אני יודעת שבכל
שנה בממוצע, מגיע אליי מסר ממנו בדרך מפתיעה. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אבל עם הזמן התחלתי
לתעד את הרגעים הללו, והם מצטברים לאוסף מרשים.

הבנתי שכתריאל הוא חלק בלתי נפרד מחיי, גם אחרי כל השנים האלה. כמו בחידת הביצה והתרנגולת, קשה
לי לדעת אם אני מקבלת את המסרים כי הוא חי בליבי, או שהוא חי בליבי בזכות המסרים הללו.

למדתי גם שאני לא צריכה פרויקטים מפוארים של הנצחה. בכל ביקור במושב, הבית והחצר הם ההנצחה
החיה. הם נושאים את זכר הוריי אנשל ומאשה, ואת זכרו של כתריאל.

אני יודעת שעבור רבים מכם, כשאתם עוברים ליד בית משפחת שוורץ, עולה בראשכם תמונה של ההודעה
הקשה ההיא כששמעתם שכתריאל נהרג. אבל בשבילי, זה מקום של זיכרונות טובים. זיכרונות של סבא
וסבתא איסר ופרידה ויינגרטן, של הוריי אנשל ומאשה, ששרדו את השואה ובחרו כאן לבסס את חייהם. כאן
כתריאל ואני צמחנו וגדלנו. כאן ספגנו ערכים של עבודה, משפחה, ואהבת אדם. הבית שלנו תמיד היה מלא
בשמחת חיים, בניחוח תבשילים, ובדלת פתוחה לכל מי שהיה זקוק לעזרה.
ובינתיים, אני ממשיכה לקבל את הדש"ים המסתוריים האלה - פגישות מקריות-לכאורה, צירופי מקרים
מדהימים, רגעים שבהם העבר והעתיד נפגשים בהווה. אין להם הסבר לוגי, אבל יש להם משמעות עצומה
של אהבה וגעגוע שלא פגים עם השנים.
אמנם כבר איני גרה בצפריה, אבל המושב הזה הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. אתם הייתם איתנו ברגעים
הכי קשים וגם בשמחות. אתם לגבי "עוטף צפריה" במובן הטוב והמחבק . אני מאמינה שגם אם אתם או
ילדיכם תעזבו יום אחד, משהו מצפריה יישאר בכם לתמיד.

ביום הזיכרון הזה, כשאנו זוכרים את יקירינו שאינם עמנו, אני מבינה שלפעמים החיים והמוות אינם נפרדים
זה מזה כפי שחשבנו. הזיכרון אינו רק כאב וחוסר - הוא גם המשכיות מפתיעה, הוא נוכחות מסתורית ברגעי
השמחה שלנו, הוא חיבוק בלתי נראה ברגעים שאנו זקוקים לו ביותר.

יהי זכרם של כל הנופלים, וזכרו של כתריאל ביניהם, חי ומחייה את המשכיות החיים.