מצוות היום, לזכור. מביאה כאן את מה שכתב חמי, את סיפורה של אמו, סבתא פייגי. שיישמע, וייקרא וייזכר.
"הן היו חבורה של 5 נשים שעברה את המלחמה יחד- פייגי ושתי אחיותיה – אטו ולאה, ועוד שתי חברות. לאה היתה הנועזת מבין כולן שהצליחה לא פעם להציל אותן.
באושוויץ קיבל אותם מנגלה. מיד עם הירידה מהקרונות התחילה הסלקציה, בהתחלה הפרידו בין הגברים לנשים, ואת הגברים הפרידו בין הצעירים והזקנים. זו הפעם האחרונה שפייגי ראתה את אבא שלה.
גם את הנשים הפרידו לשתי קבוצות: בקבוצה אחת החזקות ובקבוצה השניה הזקנות והאמהות המטופלות בילדים קטנים. את אמא שלחו לקבוצת הנשים הזקנות, אך שלוש בנותיה משכו אותה לקבוצה שלהן וניסו להחביא אותה ביניהן. מנגלה עבר והוציא אותה בטענה שהיא צריכה לעזור להשגיח על הילדים.
על הרציף עבדו גברים יהודים צעירים מפולין שלחשו לאמהות הצעירות להפקיר את ילדיהן ולעבור לקבוצת הנשים החזקות כי רק כך הן תוכלנה להינצל. בינתיים אחיות בוגרות תפסו אח קטן וטענו שהן אמא כי רצו להישאר יחד עם אימן והאחים, ועברו לקבוצה השניה, שנשלחה די מהר לכבשנים.
פייגי ושתי אחיותיה נשלחו לקבוצת הצעירות. אמן לא היתה רחוקה מהן והן שוב סחבו אותה לקבוצתן. הגרמנים הבחינו בכך וצרחו עליהן שכבר הוציאו אותה פעם אחת, והכו את אטו ברובה. זו הפעם האחרונה שפייגי ראתה את אמא שלה.
התמונה האחרונה שנחקקה בזכרונה: אמה מכוסה במטפחת ולבושה בשמלה כחולה כהה חורפית מעוטרת בפרחים קטנים.
את שלשת האחיות הובילו לצריף. מנגלה עבר במקום וערך סלקציה נוספת. הוא אמר להן שמי שבריא ייגש לתור ההוא, ומי שחולה שיגיד, יקבל עבודה קלה יותר וטיפול של רופא. העובדים היהודים שוב לחשו להן "כולם בריאים, כולם בריאים..." חלק מהם אפילו הגניב להן חתיכת לחם.
הן התגלגלו ממחנה למחנה,
מתחנה לתחנה.
בריחה נועזת ממחנה, ושוב כליאה,
חופרות תעלות נגד טנקים,
מגלגלות גזעי עץ עצומים בשלג.
כמה שנים שקשה לדמיין.
ואז הגיע השלב הקשה ביותר. "עד עכשיו זה היה זהב". הגמנים כלאו יהודים ממחנות שונים באימת מוות, צפיפות נוראה וסרחון קשה, מהפחד אנשים עשו את צרכיהם בבגדים, עד שהגרמנים ירו בשלוש נשים והשתררה דממת מוות. סדרו אותם בחמישיות והתחילו לצעוד במצעד המוות.
הם צעדו בלילה בשלג עמוק בנעלי עץ, שאי אפשר היה ללכת בהן. כל הזמן ירו בחלשים שלא עמדו בקצב, ירו באנשים שזזו הצידה מחוץ לחמישיות... הם צעדו כל הלילה רק לקראת הבוקר עצרו את השיירה. לאה שלקחה איתה קצת סוכר מהעיר נתנה להן ללקק מעט סוכר מעורב בשלג.
בבוקר הוחלפו השומרים ואחרי הפסקה של כחצי שעה המשיכו במצעד. וכך זה נמשך מספר ימים ולילות ללא אוכל וללא מים. לפעמים נחו במתבנים כשהשומרים מקיפים אותם ויורים בכאלו שניסו לברוח. אחרי כמה ימים עצרו ליד באר מים ואפשרו להם לשתות. היתה התנפלות נוראית על המים, אנשים התקוטטו בשביל לקבל מעט מים.
המצעד נמשך מספר שבועות וכל הזמן השיירה הולכת וקטנה. המונים נרצחו ומתו בדרך. לגרמנים כבר לא היו מחנות או לאן להעביר אותם, וכולם ברחו מהרוסים המתקדמים. הדרכים נמלאו גם שיירות של פליטים מקומיים, פולנים או גרמנים, שנעו עם עגלות ועליהם מעט הציוד שלהם.
לפייגי כבר לא היה כוח ורצון להמשיך במסע היא ביקשה שיעזבו אותה לנפשה. אטו ולאה אחיותיה סחבו אותה. יום אחד הגיעו לתחנת רכבת שלידה היתה רפת בה ריכזו בקר לפני המשלוחים, שם שיכנו אותן. פייגי כבר היתה באפיסת כוחות מוחלטת, ונשכבה בפינה. האחיות עטפו אותה בשמיכה שסחבו איתן כל הדרך, המסו קצת שלג ונתנו לה עם מעט סוכר. היא היתה נפוחה וגססה. בלילה אספו אותן מחדש והעלו אותן לקרונות הבקר הפתוחות שהיו בתחנה. הקרונות היו מלאים בשלג ומחום גופן הוא התחיל להפשיר, כך ששכבו בשלוליות מים כשמעליהן ממשיך לרדת שלג. חייל הונגרי שריחם עליהן נתן להן פרוסת לחם (ספרו לו שהן הונגריות מאזור מגורים שהסתבר שהוא בא ממנו). הן נשארו כל הלילה בקרונות הפתוחים בבוקר הורידו אותן מהקרונות והמשיכו להוביל אותן. בלילה הגיעו לחניה לבית חרושת ללבנים.
פייגי עברה את המשבר הגדול בזכות הטיפול של אחיותיה והתחילה להבריא.
החמישיה החזיקו אחת את השניה כל הדרך. הופרדו ונמלטו אחת אחת, ושוב חזרו והתאחדו, עד הפרידה הבאה ושוב האיחוד. באחת התחנות הן נכנסו לרחוב צדדי ונכנסו לבית של איכר מקומי. הן החליטו מראש להסתיר את היותן יהודיות וסיפרו לו שהן הונגריות שברחו מההפגזות ושהן מוכנות לישון ברפת ולעשות כל עבודה בתמורה לאוכל, מקום שינה, רחצה ומעט בגדים להחלפה.
הגוי נתן להן לחם ותפוחי אדמה שהוא בישל לעדר החזירים שלו. הן התרחצו ואפילו התחילו לשחק עם הילדים שלו. האיכר התקשר למשטרה המקומית, ודי מהר הגיעו שני בלשים והתחילו לתחקר אותן. פייגי אמרה שהיא יודעת גרמנית ודיברה אתם.
ההימלטות מהמשטרה, המחבוא בכפרים, הכליאה במחנה נוסף.. הדפים לא מצליחים להכיל הכל.
במהלך התלאות הן נכנסו ליער בצד הדרך, שם פגשו שני בחורים סלובקים שהסבירו להן איך לבנות מסתור ביער מגזעים כרותים שהיו מונחים שם בערמות. פתאום נפתחה האדמה ומהמחבוא יצאו גרמנים שהחביאו שם את משפחותיהם.
בלילה עברו הרעשה נוראה של קטיושות ומטוסים רוסיים. הסלובקים הסבירו להן שהן צריכות להכין דגל לבן. ההפגזה נמשכה עד לפנות הערב השני אז שמעו צעקות "הורה הורה" של חיילים רוסים שרצו בצד טנקים רוסיים שהגיעו אליהן. הפעם הזדהו כצ'כיות (ההונגרים נלחמו ברוסים).
בשלב זה התחילו הצרות עם החיילים הרוסים שחיפשו "בנות". וכשראו את החבורה של פייגי הם ביקשו שהן תעזורנה בהולכת עדר בהמות ששוחרר. עוזר יהודי של קצין רוסי שראה אותן בדרך שאל אותן אם הן "עמך", הן לא הבינו למה הוא מתכוון, הן עדיין לא הכירו את הקוד של היהודים שהתגלגלו ברחבי אירופה. לאחר שהבין שהן יהודיות הוא הזהיר אותן מהחיילים הרוסיים, הן ברחו והמשיכו בהליכה ובריחה ממקום למקום.
באחת הפעמים סגרו עליהן וכשברחו בריצה, פתחו עליהן באש ורק בנס בעזרת השם, ניצלו.
לאחר הימלטות נוספת, ותלאות רבות ממילים, הן ראו אנשים הולכים ברחובות עם חבילות. "לאן אתם?" "הולכים לרכבת". בנות החמישיה הצטרפו אליהם וכך הגיעו לתחנה בה היו קרונות פתוחים והמוני אדם. שוב הגיעו רוסים שחיפשו בנות. הן הסתתרו ברכבת כשהן מכסות את עצמן בחבילות שלהן וכך נשארו כל הלילה כשלמזלן האנשים בקרון לא הסגירו אותן. בבוקר ירדו מהרכבת. בקהל היו גם יהודים והסיסמא היתה "עמך". באחת התחנות הגיע גבר יהודי אותו שאלו לאפשרות לקבל מסמכים. הוא לקח אותן לקהילה היהודית המקומית שם קבלו מסמכים, אשר שימשו אותם."
מכאן לשם, משם לפוקינג, מחנה העקורים בגרמניה. שם פגשה סבתא פייגי את סבא דוד ונישאה לו. שם בגרמניה, בג' אייר התש"ח, יומיים לפני הקמת המדינה, היא ילדה את אברהם הקטן, אבא של אורן. שם נולדה גם תקווה חדשה. משם נסעו לתחנות נוספות דרך גרמניה וצרפת, עד האניה "נגבה", משם- בחול המועד פסח, עם תינוק קטן בידיים ואלף זוגות עיניים צפופות על הסיפון - חופי הארץ המובטחת. מקימים את מושב צפריה, מקימים משפחה.
גם בצפריה אטו ופייגי לא עזבו אחת את השניה. הן הפכו לשכנות בשני בתים צמודים. נכנסות מדי יום לבקר, לדבר, לשמוע מה קורה, בוקר טוב, לילה טוב. איך את. גם בגיל 90 ופלוס. עד יומה האחרון של אטו, הגדולה מביניהן.
סבתא פייגי, סבתא ציפורה.
הפרידה שלי ממך היתה כשבאנו לבקר אותך, שכבת במיטה וכבר לא ידעתי מה את מבינה ומה לא. הרמתי את היד שלך בעדינות, ללטף את הבטן ההריונית שלי, וחייכת חיוך דק. כמה חודשים אחר כך את כבר נאספת לעולם שכולו טוב, ואני ילדתי את נהורה ציפורה.
סבתא, את ניצחת הכל.
אינספור פעמים ביום היית מרימה עיניים לשמיים ואומרת - "תודה לך ה' על הכל. ואתם לא מבינים בכלל לאיזה דור זכיתם להיוולד".
אנחנו באמת לא מבינים. לא את מה שעברת, עברתם. לא את מה שזכינו לו.
בתמונה: סבתא חוגגת 90, עם הנצחון שלה.
עבר כבר עשור. מאז השבט גדל ב"ה, הצטרפו נינים וכלות וחתנים, וסבתא שמחה מלמעלה.